לדעת מתי לא לדעת

לפני כמה שנים ישבתי בחדר ישיבות עם מנכ"ל ותיק, אחד שכבר ראה כמעט כל תרחיש אפשרי.

באמצע דיון סוער הוא עצר, הביט סביב ואמר בשקט: “אני לא יודע.” 

לא מתוך בלבול אלא מתוך יושרה. מתוך סקרנות.

הרגע הזה תפס אותי, כי הוא הזכיר לי משפט עתיק של סוקרטס (469–399 לפנה"ס),

מהדמויות המשפיעות ביותר בפילוסופיה המערבית, שמצוטט כמי שאמר: “אני יודע שאיני יודע.”

במבט ראשון זה נשמע כמו ויתור על ידע. בפועל, זו נקודת הפתיחה של כל למידה אמיתית.

כי ברגע שאנחנו משוכנעים שאנחנו כבר מבינים את המציאות,

אנחנו מפסיקים לחקור אותה - והמציאות, כידוע, לא מחכה לאף אחד.

הפסיכולוג זוכה פרס נובל דניאל כהנמן (1934–2024) טען שאנחנו אוהבים ודאות, גם כשהיא מדומה.

אנחנו מחפשים הסברים ברורים, תחזיות מסודרות וסיפורים הגיוניים.

אבל בעולם "האמיתי" - ניהול מתרחש דווקא במקום שבו כל אלה חסרים: בתוך אי־הוודאות.

לכן מנהלים טובים אינם מחכים שכל הנתונים יגיעו, הם לומדים לפעול גם כשהתמונה חלקית.

אך לצד כל זה יש רובד נוסף, שכבה מעט חבויה אך הכרחית:

היכולת לשחרר.

כל הזמן הכול משתנה, אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים...

ובכל זאת, בארגונים ובקריירות אנחנו נאחזים לא פעם במה שכבר הצליח:

בשיטה, בהרגל, בתפיסה ,לפעמים אפילו בזהות המקצועית שלנו.

אבל מה שהביא אותנו עד לכאן לא בהכרח ייקח אותנו לשלב הבא.

אולי זו ההגדרה המדויקת ביותר לבשלות ניהולית:

להיות סקרן מספיק כדי להמשיך לשאול.

אמיץ מספיק כדי לפעול גם בלי ודאות.

וגמיש מספיק כדי לשנות כיוון כשהמציאות משתנה.

כי בסופו של דבר, ניהול אינו היכולת לדעת.

ניהול הוא היכולת ללמוד, להחליט ולהשתנות