יצירת קשר

יש מעט משפטים שנאמרים בביטחון גדול יותר בחדרי הנהלה. ובצדק. אנחנו מייחסים לניסיון ערך עצום. בקורות חיים, במכרזים, בבחירת חברי דירקטוריון, בגיוס מנכ"ל או בהרכבת הנהלה. אחת השאלות הראשונות תהיה כמעט תמיד: כמה שנות ניסיון יש לו? אנחנו רוצים ליד השולחן אנשים שכבר ראו דבר או שניים. אנשים שלא צריכים ללמוד הכול מחדש. שיודעים לזהות סכנה לפני שהיא מתממשת, להבין במהירות מה חשוב ומה רעש, ולפעול גם כשהתמונה עדיין חלקית. אלא שלניסיון יש תכונה מתעתעת. אותה מיומנות שמאפשרת לנו לזהות במהירות

לפני כמה שנים ישבתי בחדר ישיבות עם מנכ"ל ותיק, אחד שכבר ראה כמעט כל תרחיש אפשרי. באמצע דיון סוער הוא עצר, הביט סביב ואמר בשקט: “אני לא יודע.” לא מתוך בלבול אלא מתוך יושרה. מתוך סקרנות. הרגע הזה תפס אותי, כי הוא הזכיר לי משפט עתיק של סוקרטס (469–399 לפנה"ס), מהדמויות המשפיעות ביותר בפילוסופיה המערבית, שמצוטט כמי שאמר: “אני יודע שאיני יודע.” במבט ראשון זה נשמע כמו ויתור על ידע. בפועל, זו נקודת הפתיחה של כל למידה אמיתית. כי ברגע שאנחנו משוכנעים שאנחנו כבר מבינים את המציאות, אנ

כמה ישיבות ניהוליות הסתיימו בכך ששני אנשים יצאו מהחדר משוכנעים שהם מסכימים לגמרי, ורק שבוע לאחר מכן גילו שכל אחד מהם הבין משהו שונה לחלוטין? אנחנו נוטים להניח שקונפליקטים בארגונים נוצרים מאינטרסים מנוגדים או מפערי מניע. לפעמים זה נכון. אבל לא פעם, החיכוכים האמיתיים מתחילים הרבה קודם – בשפה: מנהל אומר: "קח אחריות", העובד שומע: "תעשה הכול לבד, אל תתייעץ איתי". מנהלת אומרת: "אני רוצה פתרון קריאטיבי", הצוות מבין: "אין יותר גבולות או מסגרת תקציבית, בואו נשתולל". כולם משתמשים באותן