יצירת קשר

לפני כמה שנים ישבתי בחדר ישיבות עם מנכ"ל ותיק, אחד שכבר ראה כמעט כל תרחיש אפשרי. באמצע דיון סוער הוא עצר, הביט סביב ואמר בשקט: “אני לא יודע.” לא מתוך בלבול אלא מתוך יושרה. מתוך סקרנות. הרגע הזה תפס אותי, כי הוא הזכיר לי משפט עתיק של סוקרטס (469–399 לפנה"ס), מהדמויות המשפיעות ביותר בפילוסופיה המערבית, שמצוטט כמי שאמר: “אני יודע שאיני יודע.” במבט ראשון זה נשמע כמו ויתור על ידע. בפועל, זו נקודת הפתיחה של כל למידה אמיתית. כי ברגע שאנחנו משוכנעים שאנחנו כבר מבינים את המציאות, אנ

כמה ישיבות ניהוליות הסתיימו בכך ששני אנשים יצאו מהחדר משוכנעים שהם מסכימים לגמרי, ורק שבוע לאחר מכן גילו שכל אחד מהם הבין משהו שונה לחלוטין? אנחנו נוטים להניח שקונפליקטים בארגונים נוצרים מאינטרסים מנוגדים או מפערי מניע. לפעמים זה נכון. אבל לא פעם, החיכוכים האמיתיים מתחילים הרבה קודם – בשפה: מנהל אומר: "קח אחריות", העובד שומע: "תעשה הכול לבד, אל תתייעץ איתי". מנהלת אומרת: "אני רוצה פתרון קריאטיבי", הצוות מבין: "אין יותר גבולות או מסגרת תקציבית, בואו נשתולל". כולם משתמשים באותן

אנחנו חיים בתוך ים של קלישאות. אנחנו מגחכים עליהן, מתרחקים מהן, ולעיתים, בסתר, גם מסכימים איתן. קלישאה היא רעיון שנשחק מרוב שימוש, אך שרד משום שהוא נוגע באמת אנושית בסיסית. דווקא ברגעי קיצון קלישאות מתעוררות לחיים. במשבר, בפרידה, בתקופות של טלטלה - משפטים שנשמעו שחוקים מדי הופכים פתאום מדויקים להפליא. בעולם העסקי קלישאות נפוצות במיוחד. הן מעניקות תחושת מקצועיות ושייכות, אך לעיתים גם מסתירות היעדר דיוק, היעדר כנות או היעדר מחשבה אמיתית. ובכל זאת, הן ממשיכות לצוף. כי במצבי אי-ו