"כבר הייתי בסרט הזה. אני יודע בדיוק איך זה ייגמר."

יש מעט משפטים שנאמרים בביטחון גדול יותר בחדרי הנהלה. ובצדק.

אנחנו מייחסים לניסיון ערך עצום. בקורות חיים, במכרזים, בבחירת חברי דירקטוריון, בגיוס מנכ"ל או בהרכבת הנהלה. אחת השאלות הראשונות תהיה כמעט תמיד: כמה שנות ניסיון יש לו?

אנחנו רוצים ליד השולחן אנשים שכבר ראו דבר או שניים. אנשים שלא צריכים ללמוד הכול מחדש. שיודעים לזהות סכנה לפני שהיא מתממשת, להבין במהירות מה חשוב ומה רעש, ולפעול גם כשהתמונה עדיין חלקית.

אלא שלניסיון יש תכונה מתעתעת.

אותה מיומנות שמאפשרת לנו לזהות במהירות את מה שכבר ראינו, עלולה לגרום לנו לזהות כ"מוכר" גם את מה שאינו כזה.

המתנה והמלכודת של האינטואיציה

אנחנו נוהגים לדבר על אינטואיציה כאילו היא חוש שישי.

בפועל, במקרים רבים אינטואיציה היא תוצאה של ניסיון מצטבר. ראינו מספיק מצבים, אנשים ותוצאות כדי שהמוח ילמד לזהות תבניות עוד לפני שהספקנו לפרק אותן למילים.

זו אחת המתנות הגדולות של הניסיון.

מנהל צעיר עשוי להזדקק לשעות כדי לנתח מצב שמנהל מנוסה "מריח" בתוך דקות. הוא כבר מכיר את הסימנים, גם אם לא תמיד יידע להסביר מיד מה גרם לו לזהות אותם.

אבל זו גם אחת הסכנות שלו.

כי המוח שאומר לנו במהירות "אני מכיר את זה" לא תמיד עוצר לשאול: האם זה באמת אותו הדבר?

דיוויד יום והשמש שתזרח מחר

במאה ה־18 ניסח הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום את אחת הבעיות המפורסמות בפילוסופיה: בעיית האינדוקציה.

בפשטות, יום ערער על ההנחה שלפיה העובדה שדבר מסוים התרחש שוב ושוב בעבר מספקת לנו הצדקה לוגית לכך שכך יתרחש גם בעתיד.

עד היום השמש זרחה בכל בוקר. באופן טבעי, אנחנו מצפים שהיא תזרח גם מחר.

מבחינה לוגית, טען יום, העבר אינו יכול להבטיח לנו שהעתיד יהיה דומה לו. אנחנו מצפים לכך במידה רבה משום שהניסיון הרגיל אותנו לכך.

זו אינה סיבה להפסיק ללמוד מהעבר. בלי היכולת לזהות דפוסים וללמוד מניסיון לא היינו יכולים להתנהל בעולם בכלל.

יש כאן הבחנה חשובה: העבר הוא מקור מצוין לידע. הוא אינו חוזה חתום עם העתיד.

מהחדר של יום לחדר הישיבות

בעולם הניהולי אנחנו עושים אינדוקציה כל הזמן.

מנהל מנוסה שומע חמש דקות על משבר ומיד מזהה:

• "זו בעיית תזרים."

• "זה שוב החיכוך המוכר בין המכירות לפיתוח."

• "אני מכיר את הטיפוס הזה."

לפעמים הוא צודק.

מרגע שנתנו לבעיה שם מוכר, משהו משתנה. אנחנו מתחילים לחפש את הפרטים שמאשרים את האבחנה- ופחות קשובים לפרטים שלא מתיישבים איתה.

או קחו מנכ"ל שמגיע לארגון חדש אחרי הצלחה גדולה בתפקידו הקודם. יש לו סיבה טובה מאוד להאמין בדרך שלו. הוא כבר הוביל שינוי דומה. הוא יודע מה עבד, איפה היו המוקשים ואיך נראתה הדרך להצלחה.

אז הוא מביא איתו את אותו "רצפט".

רק שהאנשים אחרים.התרבות אחרת. השוק אחר. מאזן הכוחות שונה.

והפתרון שהוכיח את עצמו בצורה מבריקה במקום אחד עלול להיכשל במקום אחר.

אותו הדבר קורה לארגונים שלמים. אחרי משבר משמעותי אנחנו מפיקים לקחים, בונים נהלים ומתכוננים טוב יותר לפעם הבאה.

ואז מגיעה הפעם הבאה  - רק שהיא אינה באמת "הפעם הבאה". זה משבר אחר. והארגון מגיע אליו מצויד לפתרון הבעיה של אתמול.

בכל המקרים האלה הניסיון אינו רק פנס שמאיר את המציאות.

הוא גם המשקפיים שדרכם אנחנו רואים אותה.

דווקא הצלחה עלולה להפוך את הניסיון למסוכן יותר.

יש כאן פרדוקס נוסף.

אפשר היה לחשוב שמי שנכשל בעבר נמצא בסיכון הגדול ביותר לקבל החלטה שגויה בעתיד.

לפעמים קורה בדיוק ההפך.

כישלון מכריח אותנו לפקפק.

הצלחה מחזקת את המודל שלנו על העולם.

אם קיבלתי החלטה מסוימת והיא הצליחה פעם אחר פעם, יש לי סיבה טובה להאמין ששיקול הדעת שלי נכון.

אם הובלתי שלושה ארגונים לצמיחה באמצעות אותה תפיסה ניהולית, יהיה לי קשה הרבה יותר להגיע לארגון הרביעי ולשאול האם דווקא הפעם היא אינה מתאימה.

כל הצלחה נוספת מוסיפה עוד ראיה לטובת מה שאני כבר מאמין בו.

וכך, באופן כמעט פרדוקסלי, ככל שהניסיון שלנו מגובה ביותר הצלחות, לפעמים קשה לנו יותר להבחין ברגע שבו הוא כבר אינו תואם את המציאות הנוכחית.

הבעיה אינה הביטחון העצמי, אלא הרגע שבו הצלחות העבר מקבלות אצלנו מעמד של חוק טבע.

ניסיון הופך למכשול כשהוא מבטל את הסקרנות

הפתרון, כמובן, אינו להתעלם מהניסיון.

להפך.

ניסיון הוא נכס אדיר. הוא מאפשר לנו לקצר תהליכים, לזהות תבניות ולהבחין בדברים שאדם חסר ניסיון פשוט עדיין אינו מסוגל לראות.

ההבדל בין ניסיון למומחיות נמצא דווקא במקום אחר.

כשעולה המשפט "כבר הייתי בסרט הזה", אפשר להוסיף אחריו עוד משפט קטן:

מה שונה הפעם?

לא כדי למחוק שלושים שנות ניסיון.

כדי לבדוק אם הן משקפות את המציאות הנוכחית או מסתירות חלק ממנה.

אפשר לשאול מה במצב הנוכחי אינו מתאים לסיפור המוכר לנו.

איזה נתון היה גורם לנו לשנות את האבחנה.

ומה היינו חושבים על הבעיה הזאת אילו לא ידענו עדיין איך היא נפתרה בפעם הקודמת.

המטרה אינה להשתיק את האינטואיציה.

המטרה היא להיעזר בה מבלי לתת לה את המילה האחרונה.

וייתכן בהחלט שאחרי שנפקפק, נבדוק ונבחן את מה ששונה הפעם -  נגיע בדיוק לאותה מסקנה שאליה הוביל אותנו הניסיון מלכתחילה.

וזה בסדר.

המטרה אינה להגיע לתשובה אחרת רק כדי להוכיח שחשבנו מחדש.

המטרה היא לדעת שלא בחרנו בתשובה רק מפני שהיא הייתה הראשונה והמוכרת ביותר.

בין ניסיון למומחיות

עם השנים אנחנו אמורים לדעת יותר.

זה הרי אחד היתרונות הגדולים של הוותק.

הניסיון מזהה את התבנית. המומחיות יודעת לבדוק אם היא באמת נמצאת שם.

להקשיב לאינטואיציה ואז לבדוק אותה.

לפעמים הבדיקה תשנה את דעתנו.ולפעמים היא דווקא תחזק אותה.

בשני המקרים נקודת המוצא היא הנסיון אך הוא אינו בהכרח נקודת הסיום.

להשתמש בעבר כדי לקרוא טוב יותר את ההווה, בלי להניח שהוא כבר כתב עבורנו את העתיד.